הסיפור שלנו הוא סיפורה של ביתנו האהובה, נערה חכמה, מלאת חיים, שופעת חוש הומור, תקשורתית, מבריקה, ערכית, יפת לב ונפש. יש לה שיתוק מוחין מלידה, והיא תלמידת בית ספר לילדים עם שיתוק מוחין. מהיום, ב"ה, היא לומדת פעמיים בשבוע, בכיתה רגילה, באולפנה. אחרי מאבק של שנים, היינו כחולמים. הלב מחשב להתפוצץ משמחה, שבח והודיה להשי"ת, על התגשמות תפילותינו.
אהוד מנור כתב כי "כדי להגשים חלום אחד ישן יש צורך במליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". ובכן, אחרי שנים רבות מידי, של למידה בבית ספר לילדים עם שיתוק מוחין, הגשמנו, מיליון חולמים, ביחד עם שותפות אהובות לדרך מבית ספר המוצא וממטב אומנה, את חלומנו ללימודיה של ביתנו, בבית ספר נפלא, איכותי, עם צוות הוראה מדהים, שופע חום הלב ורצון טוב, המצטיין בעשיית הטוב, בחינוך לערכי תורה, עבודה וגמילות חסדים, ושיוצא מגדרו כדי לבנות עבורה סביבת למידה והתנסות משמעותית, למרות שהיא לומדת שם רק יומיים בשבוע.
בדרך ניסית, נפתחה לפניה האפשרות לחיות את חייה במלואם, ללמוד, לחקור, לשאול שאלות, ליצור, בסביבה שאינה "גטו" של בעלי מוגבלויות, אלא סביבה טבעית, הטרוגנית, לצד נערות בנות גילה בעלות מגוון יכולות, כישורים, חוזקות וחולשות. ממש כמו בחיים.
עם פתיחת יום הלימודים היא ישבה בכסא הגלגלים, אל מול שער הברזל הגדול של בית הספר. כשהשער הזה נפתח, סוף סוף, עמדו שם בחצר המטופחת והיפה, מחנכת הכיתה הנפלאה וכל חברותיה הצדיקות, נערות מעולות, לכיתה החדשה, המשלבת. היא התקבלה בשמחה גדולה, בחיבוק גדול. עמדתי בפעם הזאת מאחור, בוכה ללא הכרה, כדי לאפשר לה להיות פורצת הדרך, הנחשונית, האדם עם המוגבלות שהכניסה שלה אל המקום המופלא הזה תבשר את האביב.
האביב של ילדים וילדות עם מוגבלות, שמגיע להם בזכות, על פי כל חוק וערכים מוסריים ,ולא בחסד או מתוך מעשה צדקה וגמילות חסדים – להיות חלק שווה בין שווים. קוראים לזה "הכלה".
התבוננתי במעגל הבנות שעוטף ומכיל אותה ומסתיר לרגע את כסא הגלגלים. בפעם הראשונה, בתלבושת האחידה החדשה, בשיערה הקלוע בצמה, היא נראתה כל כך דומה, ממש כמו כולן.
אז נכון שאנו לא יכולים, אחרי כל כך הרבה שנים, למחוק ולבטל עבורה את חווית הנידוי והדרה, שבמסגרתה מוסללים תלמידים לבתי ספר לחינוך מיוחד, רק בגלל היותם בני אדם עם מוגבלות. התיקון היחידי, תיקון עולם כרגע הוא להתעקש על חשיבת "הכלה" ולא "שילוב".
ה"שילוב" (Integration) הוא מעשה מתנשא של חסד וגמילות חסדים, שבה "עושים טובה או חסד" עם האדם עם המוגבלות, יוצאים מתוך נקודת הנחה כאילו הסביבה "תורמת" לו. הפועל היוצא הוא מציאות שבה צריך להתחנן, להאבק על כל מדרגה, למדוד כל שיפוע, לסרב להיות "שק של תפוחי אדמה" המטולטל ממקום למקום, לחלום על מרחב ציבורי ואישי הומניסטי ונגיש, שיאפשר לו להמריא.
ה"הכלה",( Inclusion) לעומת השילוב, היא ההכרה בשונות ובצרכים השונים של בני אדם, האמונה בזכות הטבעית, שקיימת תמיד, בכל מכל מקום, זכות המוקנית לאדם מלידתו, להיות שונה בין שונים, הזכות לנצנץ ולהבהיק, להצטיין, להיות ייחודי ולבטא את מנעד החוזקות שלו. לעיתים- גם לשיר שיר הלל לכשלונותיו, להכשל ולהבלע באפרוריות הבינוניות.
למרות שפינו מלא רינה ואנו מרבים להלל ולשבח- כיום, לצערי, שום דבר לא מובן מאליו. אנחנו מחכים כבר שלוש שנים למהלכי ההנגשה של הרשות ומשרד החינוך. ביתנו לא יכולה לנוע בבית הספר בצורה עצמאית עם כסא הגלגלים הממונע שלה, כי בית הספר, החצר, המבנים, המגמות, השירותים, אזורי ההתכנסות- אינם מונגשים בשום דרך. מאחר ואינה יכולה להניע כמעט את ידיה, מניעים אותה ממקום למקום בכסא גלגלים ידני והיא נזקקת תמידית לסיוע של סייעת ושל חברותיה לכיתה. הבנות והמורות כל כך נפלאות והן נושאות אותה ממקום למקום כי זה כל מה שהן יכולות לעשות כדי לסייע.
זאת מציאות לא פשוטה למי שמאמין, כמונו, בצדק ולא בצדקה, ובורח מחסדים ומטובות כמו מאש. זה אולי מוזר למי שעוזר באהבה ומכל הלב, ולפעמים באמת אין ברירה. החסד מבליט את השונות ואת המוגבלות.
אז אם המפתח או אפילו מפתחון לצדק חברתי בידכם, אם אתם אחראים בכל מקום עבודה, תרבות, קניות או לימודים, על מעלית או רמפה לכסאות גלגלים, אם אתם אנשים שיש בידכם בעלות על מפתחות – פיתחו. פיתחו צוהר, פשפש, שערים, מעברים, דלתות, מבצרים, גשרים, חומות.
בואו נעשה בנכסים התרבותיים והסימבוליים שלנו- צדק חברתי.
נכתב ע"י מ.פ. – אם אומנת במטב השירות לאומנה.
